בימים הקרובים, עוד לפני שתעבור ממשלת נתניהו מהעולם, יתרחש אירוע לא פחות משמעותי: החלפתו של יו"ר הכנסת הנוכחי אמיר אוחנה. אוחנה המיט קלון על בית המחוקקים הישראלי, כפי שאף יו"ר כנסת לא עשה לפניו. כהונתו היתה חד צדדית, אינטרסנטית, כמעט ללא ניסיון לדמות אותה לממלכתית. הוא פעל בגבהות לב, לא פעם ברשעות של ממש, והחליש באופן דרמטי את הרשות בראשותו שכבר שנים היא ממילא החלשה מבין שלוש הרשויות.
היה משהו נכון ואמיץ באופן שאתמול היישירו אליו מבט שני חברי כנסת חדשים בנאומי הבכורה שלהם, כשאוחנה מנהל את הדיון. "לא צריך את הברכות שלכם", אמר ח"כ עומרי רונן שסבתו נרצחה בשבעה באוקטובר, "אחרי שביזיתם אותי ואת משפחתי, את חבריי, ואת האחים והאחיות לנשק, הגיבורים שהלכו והצילו בשבעה באוקטובר אנשים מהתופת. זרקתם אותי מכאן שוב ושוב כמילואימניק, כלוחם, כמשפחה שכולה". רונן התייחס כמובן לאופן שאוחנה ויו"רי הוועדות התייחסו אליו במהלך הקדנציה האחרונה כשהגיע לוועדות להשמיע את קולו, ונזרק פעם אחר פעם בבושת פנים.
אחר כך עלה ח"כ רפי בן שטרית, אביו של אלרואי ז"ל שנהרג בשבעה באוקטובר. גם בן שטרית היישיר מבט על היושב בראש, דיבר על האופן שבו הורה להוציא אותו מהכנסת באלימות יחד עם המשפחות השכולות ממועצת אוקטובר. הוא הזכיר גם את נאומו הפלגני של אוחנה משלשום וכינה אותו "הפרד ושכול", בהתייחס לבחירה הלא רגישה של אוחנה להזכיר רק חלק מההורים והאחים השכולים מבין חברי הכנסת.
למען ההגינות צריך לומר שבכל ההיסטוריה של יושבי ראש כנסת, תמיד ליו"ר היתה נטיה לשיפוט ביתי לטובת הקואליציה שאליה השתייך, ועדיין רובם ככולם השתדלו לשמור על ארשת בסיסית של ממלכתית. נכון היו נפילות, כמו סירובו של יולי אדלשטיין לקיים את החוק ולאפשר את החלפתו, אבל אף לא אחד מהיו"רים לא הגיע לשפל שאוחנה הביא אליו את תפקיד.
בשיחה שאוחנה ערך שלשום לח"כים החדשים הוא הציע להם לבחור תחום שבהם יתמקדו ויצטיינו. "אל תהיו ברווז", הוא הציע, "ברווז יודע גם לשחות, גם לעוף וגם לשחות, אבל הוא עושה את כולם גרוע". נעזוב את ההשגות הזאולוגיות על החוכמה הזאת, אבל במה התמקד אוחנה בחייו הפוליטיים? מי שעוקב אחריהם מוצא שעיקר הישגיו הם בהתחנפויות לאדונו. כדי לרצות את אדונו הוא היה מוכן בכל תפקידיו לדרוך על כל הלאווים שאפשר לדמיין, לרמוס את כל שרידי הממלכתיות שנותרו כאן. עם כניסתו לתפקיד שר המשפטים הוא הודיע שלא חייבים לקיים כל פסיקת בג"ץ; כשר לביטחון הפנים הוא הורה באופן ישיר לניצבים לדכא את ההפגנות נגד ראש הממשלה, אבל כאמור שיאי השיאים היו בתפקידו הנוכחי. הכינוי שהדביק לו יו"ר האופוזיציה - "יו"ר חצי הכנסת" - אין מוצדק ממנו.
אוחנה, כיו"ר הרשות המחוקקת, סירב להכיר במינויו של נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית; לא הזמין אותו לאירועים ממלכתיים, ובנאומיו לא כינה אותו נשיא; הוא מינה שני פעילי ליכוד לוועדה הציבורית למימון מפלגות; ניהול הדיונים על ידו והקריאות לסדר היו חד צדדיים באופן קיצוני; הוא יצר מוטציות פרלמנטריות כדי להעביר חוקים שנתניהו חפץ בהם, כמו למשל הוועדה המיוחדת לחוק התקשורת (שבג"ץ פסל את הליך עבודתה); אבל שום דבר מאלה לא השתווה לזוהמה העבריינית שהכניס אוחנה למשכן הכנסת, כאשר עודד חברי קואליציה לצלם את הצבעתם כשנכנסו להצביע מאחורי הפרגוד על זהות מבקר המדינה הבא.
נזכיר שהמועמד שאוחנה עודד לצלם הצבעה עבורו היה עורך דינו האישי של נתניהו, מיכאל ראבלו. לא בכדי כתבתי "עודד", שכן תוך כדי ההצבעה, לאחר שדווח החשד ש"מישהו" (אולי מנהלת הסיעה, אולי מישהו אחר) עודד את צילום ההצבעות, אוחנה אמר בקולו את הדברים הבאים: "אם היתה הנחיה כלשהי ממישהו לצלם פתקים מאחורי הפרגוד היא היתה בלתי חוקית ופסולה", עד כאן נפלא, ואז הוסיף את הטקסט המושחת הבא: "כמובן שכל מצביע רשאי לבחור אם לצלם את עצמו". הטקסט הזה גרם לח"כים לצלם את עצמם, שכן אם לא יצלמו מייד ייחשדו בכך שהצביעו למתחרה של ראבילו, שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון (שאכן ניצח בסיבוב הראשון). כך הביא אוחנה לשינוי התוצאה מהסיבוב הראשון של ההצבעות. בג"ץ כמובן פסל את ההליך המושחת ותבע מאוחנה לקיים הצבעה חוזרת, אלא שנתניהו חשוב לאוחנה מהחוק ומבג"ץ והוא כמובן לא מילא אחר הוראת בג"ץ.
כבר כתבתי כאן כמה פעמים שמבין שלוש הרשויות, הכנסת היא הרשות החלשה ביותר, ובניגוד לשקר הגדול מי שאשם בכך היא לא הרשות השופטת, אלא הממשלה שמתייחסת לכנסת כאל זרוע ביצועית שלה, ויו"ר הכנסת שלא מגן על מעמדה וכבודה. הכנסת לא מממשת את תפקידה כמבקרת של הממשלה; כבולה במשמעת קואליציונית גם בהצעות החוק הכי תמימות; אין שיקול דעת בכלום, ובנוסף לכל זה העז אוחנה לדחוף את ידיו גם לקודש הקודשים הדמוקרטי של חברי הפרלמנט - למקרים הנדירים שבהם הם מצביעים מאחורי פרגוד.
בהקפדתו על אי היותו "ברווז", אוחנה זנח בדרך חלק גדול מהערכים שבגינם נכנס לפוליטיקה, וביניהם הדאגה לאוכלוסיית הלהט"בים. גם כשהחרדים אמרו לאחרונה שרדיפתם היא העונש שלהם על תמיכתם בבחירתו של הומו לתפקיד היו"ר, לא הביאה אותו להשמיע את קולו, לצאת נגד, לזעוק. כל מהותו הפוליטית של אוחנה היא היותו סריס מושבע של נתניהו, כל הצלחתו הפוליטית היא בזכות היותו משרת; הא ותו לא. כך פעל כשר משפטו של נתניהו (כשר המשפטים); כשר לביטחון נתניהו (כשר לביטחון פנים), ולבסוף כיו"ר חצי הכנסת. החלפתו בימים הקרובים היא צעד חשוב להגנה על הדמוקרטיה, לא פחות מאשר החלפת ממשלת השבעה באוקטובר וההפיכה המשטרית. אז ברוח דבריו של אוחנה עצמו, נציע לח"כים החדשים עצה ערכית ומקצועית אחת: תהיו כל חיה בטבע, שאפשר למצוא בה גם תכונות טובות וגם רעות, אבל אנא, אל תהיו אמיר אוחנה!