בובי מקפרין והתזמורת הפילהרמונית
נדמה כי ככל שמתגברים הדיבורים על הסדר הקבע בירושלים, הולך הפקק בכניסה
לעיר ומתארך, כאילו גם הוא כבר הפך לסמל הריבונות הישראלית בעיר. בזמן
שבובי מקפרין הוביל את התזמורת הפילהרמונית הישראלית ברחובות הבירה
הצרפתית עם "אמריקאי בפאריס" של גרשווין, עדיין ביליתי בפקק האינסופי.
הספקתי להגיע למחיאות הכפיים הסוערות בסיום הקטע, ולביצוע הפנטזיה
הספרדית הרומנטית של רימסקי-קורסקוב. בשביל לנצח על קטע "קלאסי-קל" כזה
לא צריך רקע בג'אז. מקפרין הצליח אמנם לחדד את הקצוות של הצליל התזמורתי,
אבל גם מנצח סביר עם רקע קלאסי היה מנגן את הקטע לשביעות רצון הקהל. חבל
שבמקום לבחור במעבד הג'אז גיל אוונס כמודל לעבודה עם התזמורת, בחר מקפרין
בגרסה קלילה של זובין מהטה בפארק הירקון. אבל הרי זהו בידור.
בחלקו השני של הקונצרט הצטרפה לתזמורת שלישיית "בנג-זום" לחלק הג'אזי של
הערב. להטטנות וירטואוזית של מקפרין היתה שם, היה חן והיה הומור, ואפילו
קצת סווינג, אבל לג'אז טוב לא היה זכר. את המוסיקליות, הכשרון, הטכניקה
הווירטואוזית וחוש ההומור אי אפשר לקחת ממקפרין. לזכותו אפשר גם לומר,
שהצליח לסחוט מהקהל מחיאות כפיים גם עבור קטעי סולו סתמיים של הנגנים;
להלהיב, אפילו שהאלתורים מצועצעים והשטיקים משופשפים. את זה בדיוק אפשר
גם לומר לגנותו.