שכחו מה זה להיות יהודים

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כדי שלא תחשבו שאני בא ממקום של קדושה יתרה, של הפניית הלחי השנייה ושל שנאה עצמית כשאני שואל:

אתם לא מתביישים?

"אתם" במקרה זה הם אותם אנשים – ברחוב, בסופרמרקט, בתגובות של "וואלה!" – שהתחרו זה בזה, מי יביע יותר שמחה לאיד לנוכח האסון הנורא בעיר באם באיראן.

"מגיע להם", "יש אלוהים", "שיגיע למיליון הרוגים" ועוד תגובות מסוג זה – שרובן המכריע לא הועלה לאתר, אבל עדיין נקרא על ידי העורכים – די בהן לגרום לבחילה קשה ולעורר מחשבות נוגות על "העם הנבחר".

נכון, הישות המדינית ששמה איראן היא אויבת שלנו. היא תומכת בטרוריסטים שמתפוצצים לנו ברחובות ומחזיקה (ככל הנראה) ברון ארד. אז מה? מה זה קשור, לעזאזל, לנשים, לתינוקות, לזקנים שאיש מהם לא הרים מעודו יד על יהודי, וגם לא השתתף בשום צורה בעיצוב המדיניות הנפשעת של ממשלתו?

אנשים אמיצים יודעים להתעלות מעל איבה לנוכח אסון. יודעים להכיר באנושיות של הצד השני ולהביע תנחומים. אפילו שר החוץ סילבן שלום, איש המחנה הלאומי, נהג כך, ולמרות שממשלת טהראן הפושעת יצאה מגדרה כדי לדחות מראש כל הצעת סיוע מצידנו, אמר שלום לפרוטוקול שנשמח להושיט יד לנפגעים. כך נוהג אדם מוסרי, שדעתו לא התערפלה מרוב פחד ושנאה. איזו תהום של מורך לב, של תחושת חוסר אונים וחולשה, נדרשת כדי לשמוח על מוות של עשרות אלפי חפים מפשע, רק בגלל שהם משתייכים לצד השני? "יש אלוהים", אמרו הפסיכופתים. אם יש אלוהים כזה, שגורם בכוונה תחילה לאסון כזה כעונש על פשעיהם של מעטים, הוא ראוי רק לבוז.

אחרים, שפויים יותר, הסתפקו באמירות כמו "שיפנו את המשאבים שלהם לתשתיות וחינוך, ולא לטרור". רעיון יפה, אבל מי שגרים במדינת הפל-קל והפרטץ', מדינת גשר המכביה ושימת הזין – מוטב להם שלא יטיפו לאחרים על תשתיות, במיוחד כשמדובר ברעידת אדמה אדירה, שהיתה זורעת הרס לא פחות נרחב לא היתה מתרחשת אצלנו.

אבל אתם יודעים מה? עזבו אותי. אני שמאלני יפה נפש. אותם "פטריוטים" שמחים לאידם של האיראנים המתים, הפצועים ושכולים בשם "יהדותם", נכון? אז אולי הגיע הזמן לשיעור קטן ביהדות. במדרש יש סיפור קטן על יציאת מצרים. המצרים רדפו אחרי העברים הנמלטים והקדוש ברוך הוא, לאחר התלבטות, החליט להטביע אותם, ואז, אומר המדרש: "באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני" (בבלי סנהדרין פ' לט).

צאו ולמדו: גם כשמתו רשעים, שעסקו בפועל ברדיפת יהודים, מצא אלוהי ישראל לנכון להתאבל על מותם, או לפחות לא לשמוח. אבל זה היה אלוהים אחר. מסתבר שהאל של העם המגונה שנהיה מאיתנו דווקא שמח. אז לכל אלה ששמחו ועלזו: אני לא יודע מה אתם, אבל יהודים אתם בטח לא.