כאשר השתחרר מן הכלא ז'בוטינסקי התקבל כגיבור לאומי. הוא נסע ללונדון כחבר הוועד הפועל הלאומי והיה אחראי, יחד עם חיים וייצמן, להסכמת הועד לספר הלבן שפורסם ע"י צ'רצ'יל בשנת 1922. בשנת 1923 עזב את ההסתדרות הציונית ותקף את מדיניותה שקיבלה בשתיקה את גזרות המשטר הבריטי. קרא למדיניות תקיפה יותר ולעליה יהודית שתבסס את היהודים ברוב בארץ.
בשנת 1925 ייסד בפריס את המפלגה הרוויזיוניסטית במטרה ליצור כוח פוליטי שיאבק בוויצמן ויילחם על רעיונותיו האנטי-בריטיים.
ברית זו שימשה כאופוזיצה בהסתדרות הציונית העולמית.
ההקצנה בין המחנות בהסתדרות הציונית ואחר כך בסוכנות היהודית הלכה והחריפה. היא הגיע לשיא ב-1933 לאחר רצח ארלוזורוב שבו הואשמו הרוויזיוניסטים וז'בוטינסקי בראשם באחריות לרצח, בעוד שהרוויזיוניסטים טוענים מנגד כי מפא"י מנצלת את הרצח לתועלתה הפוליטית. הרוויזיוניסטים הלכו וצברו כוח ובשנת 1931 הביאו להתפטרותו של וייצמן מנשיאות ההסתדרות ולמינוי חיים סוקולוב במקומו.
באותו זמן יוסדה גם תנועת בית"ר, ארגון הנוער של הציונות הרוויזיוניסטית אשר בראשו עמד ז'בוטינסקי.
בשנת 1935 פרשו חברי המפלגה ההסתדרות הציונית והקימו שת ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח).
בשנת 1937 הוקם האצ"ל לאחר מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט וז'בוטינסקי מונה להיות מפקדו העליון. האצ"ל דגל בפעולה תקיפה נגד הערבים אשר חוללו מהומות, ובהתנגדות מזויינת מתמידה לשלטון הבריטי.
בשנת 1940 נסע ז'בוטינסקי לארה"ב לגייס תמיכה לרעיונו להקים צבא עברי אך באוגוסט באותה השנה נפטר מהתקף לב.
עצמותיו הועלו לארץ בשנת 1964 ונטמנו בהר הרצל בירושלים.