למרות אהדתו להרצל לתנועה הציונית התנגד לתכנית אוגנדה וצידד בפעילותו האופוזיציונית של אוסישקין. ב-1906 היה מהעיתונאים אשר פעלו בתוקף לכינוסה השלישי של התנועה הציונית ברוסיה וקבלת החלטה הרואה בציונות משום תנועה העוזרת ליהודים בגולה לצד המטרה העיקרית - הקמת מדינה ליהודים בארץ-ישראל. היה בין יוזמי ההגנה העצמית באודיסה וברוסיה וטען שיש לעצור את הפורעים ביהודים באמצעות הגנה עצמית יהודית. מאז 1907 הפך לפעיל ציוני חשוב. מונה לעורך שלושה עיתונים ציונים בקושטא, בשליחות ההסתדרות הציונית בראשות וולפסון.