"וואו, איזה שנתיים מחורפנות מאז שסיימתי את התקליט הראשון שלי. היה מרגש, מפחיד, אינטנסיבי, שמח, עצוב ונפלא, וכל הזמן מלא השראה. אח, החיים אני מתה עליהם!". הוצאת לנו את המילים מהפה, ג'ניפר. אלה המילים בהם מברכת ג'ניפר לופז את מעריציה אל חיק אלבומה השני (בראשותכם, ויתרתי על החלק של ה"אני מקווה שתרקדו, תשירו, תצחקו, תבכו בלה בלה בלה").
מלבד הטקסט הנ"ל יש בתקליט תמונות של ג'ניפר במראה הריץ'-ביץ' מפרספקטיבה של valley-girl, שזה בדיוק מה שאפשר לצפות מבחורה שהיא במקור לא זה ולא זה. חוץ מזה צריך להוסיף לג'ניפר נקודה על זה שהיא לא הצטלמה עם כובע קאובוי ולהוריד לה נקודה על זה שהיא לא הצטלמה עם ביקיני. אם כן, נשארנו פיטים, ועכשיו אין ברירה אלא להקשיב לדיסק.
האמת היא שהוא מתחיל לגמרי לא רע, עם הלהיט "האהבה שלי לא עולה גרוש, מאמי", ועוד כמה שירי אר-אנד-בי שיכולים למלא את החלל עד הסינגל הבא של טי.אל.סי/דסטיניז צ'יילד. דרך אגב, לא ראיתי באם.טי.וי את ה"מייקינג אוף" של הקליפ של ג'ניפר (תמיד אני נתקלת בפרק בו מסבירים איך מרחו את הבחורות בקליפ של סיסקו בשמן תינוקות), אבל שמעתי שמאפרים אותה שם עם אייר-בראש ואני מאוד סקרנית להבין איך זה עובד.
אבל חזרה לדיסק. אחרי שניים-שלושה שירים מתחיל החלק הלטיני, וזה כבר באמת לא נעים לאור העובדה שברובם ג'ניפר שרה באנגלית ונשמעת אותנטית בערך כמו ירדנה ארזי כשהיא מבצעת שירים צועניים בעברית. מצד שני, ירדנה בחיים לא היתה נותנת לאחד כמו פאפי. אחד כזה אפילו לא היה עובר את המיונים הראשונים בלהקת הנח"ל.