סוף עידן הצבר: פרופ' עוז אלמוג קובע שישראל הגיעה לנקודת אל-חזור וממליץ לרדת מהארץ

"האם זה הזמן לעזוב את ישראל?" ספוילר: התשובה של אלמוג לשאלה שבכותרת הספר היא חד משמעית: "כן".

הכתיבה של עוז אלמוג מרתקת כרגיל, זורמת ונקראת בנשימה אחת. ובאותה נשימה יש לומר: הוא מטלטל. האבחנות שלו חדות, לפעמים מעלות חיוך, אבל המסר בהן פסימי, קשוח ומכאיב ואולי אף מכאיב במיוחד כי הוא בא מבפנים, יש שיאמרו "מהמחנה". פרופ' עוז אלמוג, בנם של מפקד חיל הים לשעבר, אלוף זאב אלמוג וחוקרת ספרות הילדים ד"ר גאולה אלמוג, מהסוציולוגים המוכרים בישראל ומחוקריה הבולטים של החברה הישראלית, הקדיש עשרות שנים לפענוח הישראלי והישראליות. בספריו, בהרצאותיו ובראיונותיו הרבים בתקשורת היה למעין מגדיר לאומי של מי שאנחנו.

כל זה נותר מאחור. מבחינתו של אלמוג, ישראל שהייתה הבית החופשי והשפוי היא כבר "ארץ נעדרת", שאינה קיימת עוד במציאות אלא רק בזיכרון ובנוסטלגיה.

"ארבע השנים האחרונות היו עבורי מסע מטלטל של התפכחות", הוא משתף בפרק הראשון. "לא רק בגלל הממשלה. לא רק בגלל ההפיכה המשטרית. לא רק בגלל טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו, אלא בגלל מה שנחשף והתחדד מאז על החברה הישראלית". יש לו ביקורת נוקבת כנגד ראש הממשלה: "בנימין נתניהו לא המציא את כל החולשות הישראליות ותחושות הקיפוח, הקנאה, ההקצנה הדתית והלאומנית והיחלשות המכנה המשותף היו כאן הרבה לפניו. אבל הוא זיהה את הפוטנציאל הפוליטי שלהן, טיפח אותן והפך אותן למכשיר שלטוני. הוא ידע ללבות פחדים, להעיר עלבונות ישנים, להפוך תסכול לשנאה, להלבין עוולות, להכשיר שרצים ולשכנע ציבור גדול שהנאמנות למחנה חשובה יותר מן האמת, מן החוק ומן המוסר". אחרי הבחירות נתניהו כנראה כבר בדרך החוצה מלשכתו, אלא שגם על פי אלמוג הבעיה עמוקה בהרבה מאדם אחד והוא מסביר, "נתניהו נשען על זרמים חברתיים ותרבותיים שהתחזקו במשך שנים. אפשר להחליף ממשלה, קשה הרבה יותר לשנות חברה".

האנלוגיה שלו: "אדם מחכה לאוטובוס שלא מגיע. שנה, ועוד שנה, ועוד בחירות, ועוד ממשלה איומה, ועוד מלחמה, ועוד משבר, ועוד הבטחה שהפעם הכול ישתנה. ואז, באחד הימים, הוא מפסיק להסתכל על הכביש ומתחיל ללכת ברגל".

אלמוג טוען שהתפיסה הרואה בעזיבה "בגידה" היא מניפולציה רגשית; במציאות הנוכחית, "ההישארות דורשת ממך לבגוד במשהו משמעותי הרבה יותר – בעצמך". הוא חותם את ספרו בהחזרת כבודו של "היהודי הנודד" ובהענקת צידוק מוסרי מלא לעזיבה: היהודי הישראלי אינו צריך להיות כבול לאדמה כדי להיות בן חורין, ומותר לו לבחור בחיים טובים ובטוחים מעבר לים – שכן "אחרי הכול, גם אברהם אבינו לא נשאר בבית".

כתב האישום שמציב אלמוג בספר נפרס על פני כל תחומי החיים הציבוריים. הוא מנתח את התפרקות הממלכתיות והסולידריות בעקבות ההפיכה המשטרית, השחיתות הפוליטית ואובדן הבושה. הוא מתאר כיצד ערוץ 14 ותרבות הרשתות הפכו כלשונו למנגנון תעמולה של פולחן אישיות והרעלת התודעה הציבורית, שבו האמת והעובדות נרמסות לטובת נאמנות שבטית עיוורת. מעל לכל, אלמוג מצביע על השבר הביטחוני והמוסרי חסר התקדים של שבעה באוקטובר 2023 ומלחמת ההתשה שבאה בעקבותיו. לשיטתו, יום זה ניפץ את האשליה שישראל מהווה מקלט בטוח, כאשר היום הקטלני ביותר ליהודים מאז השואה התרחש דווקא בתוך מדינת היהודים עצמה.

במוקד הניתוח הסוציולוגי עומדת קריסתו המוחלטת של "החוזה החברתי" מול שתי קבוצות כוח מרכזיות: המגזר החרדי והציונות הדתית המשיחית. אלמוג מתאר את חברת הלומדים החרדית כמודל כלכלי הרסני של בדלנות, תלות, השתמטות משירות צבאי וסחיטה פוליטית – מודל שממומן כולו על ידי המיסים ודמם של המשרתים. מנגד, הציונות הדתית עברה לשיטתו "מוטציה" משיחית מסוכנת שהחליפה את הציונות המקורית: מפעל שנועד לבנות מדינה ומקלט ריבוני הפך לפולחן של אדמה וגבעות, המגובה באלימות ובשאיפה לגאולה אפוקליפטית.

בין שתי המלקחיים הללו נלכד מעמד הביניים החילוני-ליברלי – שכבת העוגן של כ-400 אלף אנשי הייטק, מדענים, רופאים ומפקדים הנושאים את המשק ואת הצבא.

"יש מי שכבר התחילו להשיב לעצמם על השאלה הזו", הוא מתאר את הטרנד. "לא בהכרזות גדולות, לא בנאומי פרידה. הם רק מוציאים דרכון זר, פותחים חשבון בחו"ל, בודקים בית ספר, מבררים מחירי דירות ביוון או בפורטוגל. שואלים חבר איך מערכת הבריאות בקפריסין. רק שתהיה אופציה. המילה 'אופציה' מאפשרת לעזוב בלי לעזוב. בינתיים".

בסופו של דבר, אלמוג קושר בין שני התהליכים הללו ישירות: קריסת החוזה מול החרדים היא המנוע הראשי המאיץ את ההגירה השקטה. כאשר הרופאים, המהנדסים וההייטקיסטים רואים שכספם ודמם משמשים לתחזוקת משטר שמנשל אותם מערכיהם ומממן את משתמטיו, הם בוחרים להצביע ברגליים – וכששכבת עוגן זו מתחילה להתרוקן, המדינה כולה צועדת לקראת משבר שאין ממנו חזרה.

בתור דוגמא, הוא נותן את ירושלים, שאיבדה את אוכלוסייתה היצרנית והפכה לעיר ענייה התלויה בתקציבי חילוץ ממשלתיים, משמשת בספר כמשל מבהיל לישראל כולה: כאשר שכבת העוגן תעזוב בתהליך של "הגירה שקטה", לא תהיה שום "מדינת ישראל אחרת" שתחלץ את המדינה. מבחינתו, השאלה אינה עוד האם לבגוד במולדת, אלא האם ההישארות פירושה בגידה בעצמך ובעתיד ילדיך.

"בחלומות הגרועים ביותר שלי לא העליתי בדעתי שאכתוב יום אחד ספר שממליץ לישראלים לעזוב את מדינתם. והנה הוא כאן", הוא מתאר, "לא מפני שמצאתי מקום מושלם אחר, אלא מפני שהצטברות הדברים הביאה אותי למסקנה הבלתי נמנעת".

123 עמודי הספר מחולקים ל-15 פרקים, בכותרת של מילה אחת לכל אחד. כך למשל "מכוערים": השתלטות תרבות "הפילוסים" הוולגרית מ"ארץ נהדרת", הריאליטי והאלימות ברחוב ובכנסת. או הפרק "חמסה": אובדן הרציונליות והחילוניות הישנה לטובת התחזקות אמונות טפלות, קמעות, סגולות ומיסטיקה. בפרק אחר, "חמולה": כישלון ההשתלבות האזרחית של החברה הערבית, שליטת ארגוני הפשע וההתנפצות של שותפות פוליטית. עורך ראשי: גיא בן נון; עיבו גרפי: שירלי רחל רוכמן; צילום כריכה: אמנון גרוף. הספר שיצא לאור בימים האחרונים במהדורה דיגיטלית צפוי גם למהדורת פרינט, ואפילו לכריכה קשה, לנשארים בבית.

לדיון התיאורטי יש מימד אישי. בגיל 66, עם פרישתו לגמלאות, ממש כמו בטרנד שהוא מתאר בספרו, אלמוג, שאת השנים האחרונות עשה על קו תל אביב-אתונה, אינו מסתפק בהמלצה לקוראיו – הוא מתכונן להשלים את המהלך בעצמו ועובר להתגורר ביוון.

פרופ' עוז אלמוג הקדיש את חייו להסביר לנו מי אנחנו. הסוציולוג מאוניברסיטת חיפה, היה במשך שנים למעין מגדיר לאומי של הישראליות: בספריו, בהרצאותיו ובראיונותיו בתקשורת פירק את הקודים שלנו, את המיתוסים, את ההרגלים ואת השינויים שעברנו. עכשיו, עם יציאתו לפנסיה ופרסום ספרו "ארץ נעדרת", האיש שהסביר את ישראל מתכונן להיפרד ממנה. הוא טוען שביסורים.

"זה משבר נוראי. אתה עוזב שפה, אתה עוזב בית", הוא אומר לוואלה בשיחה טלפונית מיוון. את העזיבה הוא מתאר במילים "בכאבי בטן נוראיים". גם ביוון, שאליה החליט לעבור, הוא אינו מבטיח לעצמו בית: "נגזר עלי להיות תלוש", הוא אומר. "זה משבר נוראי. אתה עוזב שפה, בית, הכל". את העזיבה הוא מתאר במילים "בכאבי בטן נוראיים". גם ביוון, שאליה החליט לעבור, הוא אינו מבטיח לעצמו בית: "נגזר עלי להיות תלוש", הוא אומר. "תלוש עד יום מותי".

"המהלך הטבעי של כל פנסיונר הוא להיות במקום שפה גדלתי, התפתחתי כל השנים", הוא אומר. "העובדה שאני רוצה לקום וללכת זה בגלל המציאות שהשתנתה. ארצי שינתה פניה".

תתפלאו, את "ארץ נעדרת" כתב דווקא למיינסטרים ולדבריו מתוך מטרה דחופה אחת: לנער את הישראלים החילונים-ליברלים, שנותרו לשיטתו שקועים ב"הכחשה" עמוקה, ולגרום להם להביט נכוחה במציאות. זהו גם שבר מקצועי: אלמוג מסיים את הקריירה בתחושה שהחברה שחקר מתרחקת מהערכים שאיתם הזדהה. הוא מדגיש שתמיד ניגש אליה מתוך "חיבה, אמפתיה, תקווה, אופטימיות". כשאני שואל אם זה שבר אישי עצום, הוא משיב: "ברור".

גם ביוון אין הבטחה לבית חלופי. "התאהבתי במדינה", הוא אומר, אבל יודע שההתאהבות אינה מבטיחה השתייכות. על החיים שם הוא אומר: "נגזר עלי להיות תלוש", ובהמשך: "תלוש עד יום מותי".

החשבון שלו עם הציונות נמשך שנים. בהתייחס לספרו מ־2004 הוא אומר: "הציונות התמימה" נמצאת "בתהליכים של רגרסיה". אלא שגם הוא לא צפה לאן יגיעו הדברים. היום מסקנתו חריפה: "המצב לא ישתפר". גם חילופי ממשלה, לשיטתו, לא ישנו את המציאות. "הסיכוי שלנו להשיב את ישראל למסלול הנאורות הוא נמוך מאוד. לא שהוא לא קיים, אבל הוא נמוך מאוד".

הוא השתתף בהפגנות בקפלן נגד ההפיכה המשטרית. כעת, כשהוא נשאל אם המחאה נכשלה, הוא משיב: "אני חושב שכן". מבחינתו, ישראל הגיעה לנקודת אל־חזור. את המדינה הוא מתאר כ"קוואזי־פשיסטית". הוא כואב את מה שהוא מכנה "המתקפה ההולכת והגדלה של יהודה על ישראל".

אני שואל אם הספר נועד להצדיק את החלטתו: הוא עוזב, ועכשיו מבקש שכולם יעזבו איתו. אלמוג דוחה את הטענה. "אני לא מבקש שום דבר. כל אחד יעשה לפי מיטב הכרתו ושיקוליו. אני רק מנתח את המצב וממליץ לאנשים הליברלים לעזוב, ממגוון מסיבות ובראשן סיבות ערכיות. הבחירה שלי לעבור היא בחירה ערכית". על ישראל הוא אומר: "זו מדינה שאנחנו לא מזדהים עם הערכים של חלק גדול מתושביה. זה לא ילך למקום יותר טוב".

הוא עדיין בתהליך של הסתגלות לפרישה ולמעבר ומוסיף. "עכשיו אני גם צריך להסתגל שאני אחיה מחוץ למדינה", הוא אומר.

הוא יודע שהספר יקומם עליו קוראים ושיהיו מי שיראו בו בוגד. אבל לדבריו תחושת השליחות הכריעה. "אין לי ברירה", הוא אומר. "כל החיים עבדתי מתוך ההנחה שיש לי שליחות. השליחות היא לומר את האמת. אני אומר את האמת".