הקונגרס החמישי, שהתקיים ב- 1900 בפאריז, והשישי אשר נערך ב- 1904 באמסטרדם, ביססו את האינטרנציונל השני כאירגון בינלאומי קבוע.
בקונגרס פאריז נידונו בעיות המאבק למען תחיקה בינלאומית להגבלת שעות העבודה (נושא שהפך לדוקטרינה המרכזית של האירגון), קביעת שכר מינימום, נקבע, כי מעתה יהוו הקונגרסים את פעילותו המרכזית האינטרנציונל הסוציאליסטי.
בנוסף, דחו הצירים את הצעתו של ז'יל גד, אשר יצא נגד שר התעשיה הטרי, וחבר האינטרנציונל, מילראן, לפיה יש לשלול כל השתתפות מיניסטריאלית בממשלה "בורגנית".
הקונגרס הצהיר כי הוא מהווה למעשה את הפרלמנט הבינלאומי של הפרולטריון.
קונגרס אמסטרדם, בו השתתפו מעל 400 צירים (בהם נציג הסוציאליסטים היפנים) התאפיין בהתחזקות נוספת של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.
נידונו בו דרכי המאבק היאות לפועלים, והוחלט שהמתודה הרווחת תהא שביתות המחאה ההמוניות, באישור ומימון האינטרנציונל.
קונגרס אמסטרדם התרחש על רקע המתיחות בעולם הסוציאליסטי בגרמניה, אשר קיבלה ביטוייה במלחמתם של מנהיגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית ברביזיוניסטים, תומכי אדווארד ברנשטיין.
בבל, ממובילי הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים, דרש שהאינטרנציונל יאמץ את הצהרת דרזדן מן השנה הקודמת, אשר דחתה באופן חד-משמעי את הרביזיוניזם והביעה הסתייגות מן התמיכה בממשלה "בורגנית".
הקונגרס נעתר לדרישתו, חרף התנגדותם הקשה של הסוציאליסטים הצרפתים ובראשם, ז'אן ז'ורס.
כתוצאה מן ההחלטה, נטש מילראן את האינטרנציונל ואת הסוציאליזם הצרפתי בכלל, וז'ורס הקים, ב- 1905, את המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית המאוחדת.