לאחר מלחמת העולם הראשונה כבשה בריטניה את ארץ ישראל מידי האימפריה העותומאנית והוטלה עליה ע"י חבר הלאומים המשימה
ליצור תנאים שיאפשרו הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
עם הזמן החלה התנגדות הולכת וגוברת של הערבים אשר היוו רוב מכריע בארץ ושאפו להשיג עצמאות לאומית משלהם. עם הזמן הפכה ההתנגדות המילולית להתפרצויות אלימות נגד הישוב היהודי בארץ ונגד השלטון הבריטי.
בשנת 1922 החלה נסיגת השלטון הבריטי מהתחייבויותיו ועם פרסום הספרים הלבנים החלה התקוממות בארץ והחלו פועלים בה ארגוני מחתרת נגד השלטון הבריטי ובעד הקמת מדינת יהודית עצמאית.
כאשר פרצה מלחמת העולם השניה וכוחות בריטניה הכריזו, יחד עם צרפת, מלחמת עם גרמניה הנאצית, עוד קיוו בהנהגה הציונית כי הסדר העולמי החדש ישנה את האינטרס הבריטי בהקמת מדינה פלשתינאית ותשוקם המחוייבות הבריטית לעם וארץ ישראל.
יחד עימם היתה התנועה הרוויזיוניסטית ועימה ארגון האצ"ל אשר הכריז על הפסקת פעילות על מנת לסייע לכוחות הבריטים במלחמתם בכוחות הנאצים.
הכרזה חד צדדית זו העלתה לשיא מאבק פנימי שהיה באצ"ל על דרכי הפעילות. בראש החולקים על דרך זו עמד יאיר שטרן אשר ראה בבריטים אויב שיש להלחם בו ולא להצטרף אליו.
הוא פרש עם חלק מחבריו שהיו מפקדים בכירים ואצ"ל והקימו את ארגון לוחמי חירות ישראל אשר חרט על דגלו מלחמה בשלטון הבריטי והקמת מדינת יהודית בכל דרך, ללא פשרות.