אחרי ארבעים שנה, שבה ברה"מ להשתתף במשחקים האולימפיים ומיד התחילה סביב המשחקים מתיחות פוליטית. השלטון הסובייטי לא הסכים שספורטאי המדינה יגורו באותו כפר אולימפי עם "הספורטאים הקפיטליסטים" ותיכנן להטיס את הספורטאים הרוסים לפינלנד מלנינגראד, בהתאם לתחרויות. בסופו של דבר נמצא פתרון וכפר אולימפי נפרד הוקם עבור ספורטאי המדינות הקומוניסטיות: בולגריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה ועוד. המלחמה על המדליות הפכה גם למלחמה של עליונות השיטה במדינות המתחרות. דרום קוריאה השתתפה במשחקים לראשונה אחרי התפרקות הקוריאות.
פאבו נורמי, האתלט הפיני הגדול ביותר בכל הזמנים, נכנס לאצטדיון עם הלפיד והאנס קולמיינן (שזכה בשלוש מדליות זהב ב-1912) הדליק את המשואה. יותר ממאה שיאים אולימפיים נשברו במהלך המשחקים.
אמיל זאטופק, האצן הצ'כי הבלתי נשכח, השלים הישג מדהים כשזכה במדליות הזהב בשלוש ריצות ארוכות: 5,000, 10,000 ומרתון. אשתו, דנה זאטופקובה, קטפה את מדליית הזהב בזריקת כידון, כדי להשלים שמחה משפחתית.
דרמה גדולה התרחשה במרוץ למאה מטר כשהרב מק'נלי מג'מייקה חתך את הסרט על קו הסיום. אולם, צילום הפוטו-פיניש הוכיח שכתפו הימנית של לינדי רמיינו חצתה את קו הסיום לפני מק'נלי, מה שהעניק לו את מדליית הזהב. בוב מתיאס האמריקאי ניצח בקרב 10 בפער של יותר מ-900 נקודות מהמקום השני, הפער הגדול ביותר אי פעם. מרג'ורי ג'קסון האוסטרלית זכתה במרוצים למאה ומאתיים מטר וחברתה לנבחרת, שירלי סטריקלנד זכתה במרוץ 80 מ' משוכות.
שחייני ארה"ב זכו ב-4 מתוך 6 משחים והשחייניות ההונגריות ב-4 מ-5 משחים. הקופצת למים פט מק'ורמיק הפכה לאישה השניה בתולדות האולימפיאדות שזוכה בשתי קפיצות.