הדרך לנשיאות

באותה שנה, מונה ניקסון לשבת בועדה לבדיקת פעילות אנטי-אמריקנית, אשר לא היתה אלא תסמין של הפחד מפני הבולשביזם אשר אחז באמריקה של אותה עת, פחד שיקבל ביטויו הקיצוני ביותר שנתיים לאחר מכן עם עלייתו של סנאטור מקארתי.
פעילותו במסגרת הועדה, אשר גולת הכותרת שלה היתה חקירת אלגר היס, אשר נחשד בריגול לטובת רוסיה, הקנתה לו יוקרה בקרב המצביעים הרפובליקנים, וב- 1950 גבר על המועמדת הדמוקרטית הלן דאגלס, והפך לחבר הסנאט.

שלב זה בעלייתו המהירה של ניקסון הגיע לשיאו ב- 1952, כאשר מינה אותו המועמד הרפובליקני לנשיאות, דוויט אייזנהאואר לסגנו.
במהלך מסע הבחירות נפוצו כתבות בעיתונים אודות תרומות שקיבל ניקסון מאנשי עסקים שונים, ושהגיעו לסכום של כ- 18,000 דולרים.
ב- 23 בספטמבר, בנאום אשר נודע לימים כ"נאום צ'קרס", שלל ניקסון את השמועות אודות התרומות וטען: "המתנה היחידה ששמרתי לעצמי הינו קוקר-ספניאל בשם צ'קרס". הנאום התקבל באהדה רבה, ואייזנהאואר נבחר לנשיא ארה"ב.

ניקסון שירת כסגן הנשיא במשך 8 שנים, במהלכן סבל אייזנהאואר מבעיות בריאותיות אשר, בין השנים 1955-1957 מנעו אותו מלתפקד כנשיא. כך, הפך ניקסון לאחת מדמויות המפתח של הפוליטיקה האמריקאית של אותן שנים.
ב- 1960, עם התקרב מועד הבחירות, נראה היה כי ניקסון הינו המועמד הרפובליקני הטבעי לנשיאות. ואכן, ניקסון התמודד בבחירות לנשיאות כנגד מי שנראה היה באותה עת כיריב שולי, אלמוני-כמעט, הריהו ג'ון פ. קנדי. אולם בבחירות אשר התקיימו ב- 8 בנובמבר 1960, גבר קנדי על ניקסון בכ-100,00 קולות.

היתה זו תחילתה של תקופת מיתון בקריירה הפוליטית של ניקסון. לאחר שהפסיד בבחירות למשרת מושל מדינת קליפורניה ב- 1962, הצהיר ניקסון כי דרכו הפוליטית הגיעה לסיומה והצטרף כשותף למשרד עורכי דין בניו יורק.
אולם נוכח דעיכת המפלגה הדמוקרטית על רקע מלחמת וייטנאם, החליט ניקסון ב- 1968 לרוץ שנית כמועמד רפובליקני לנשיאות. במסגרת מסע הבחירות הבטיח ניקסון לשים קץ למלחמת וייטנאם, לעקור את נגע הסמים בארה"ב ולשפר את מערכת המשפט האמריקנית. ההתנגדות למעורבות האמריקנית בוייטנאם היתה בשיאה, ומדיניותו של הנשיא הדמוקרטי, לינדון ג'ונסון בוייטנאם, גרמה נזק אלקטוראלי עצום למפלגה הדמוקרטית בכלל ולמועמד הדמוקרטי לנשיאות, היוברט המפרי, בפרט, שכן הלה שירת כסגנו של הנשיא ג'ונסון.

כך, ב- 5 בנובמבר 1968, הפך ניקסון לנשיאה ה- 37 של ארה"ב.