יודית והערבים: הפרק החתרני בתולדות "ארץ נהדרת"

שתי הפסקאות האאלה לא נועדו לגזור גזרה שווה בין אלה לאלה (אני מבין את הפחד של האחרונים, אבל נוטה להסכים עם הראשונים), אלא רק להראות שברגע שתנסה לטפל סאטירית במערכת הפוליטית, תצא קירח מכאן ומכאן.

אם זה לא היה ברור עד עתה, הרי שליוצרי התוכנית ומגישיה המוכשרים, יש משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית: לבדר ציבור שעצביו כבר מרוטים נוכח שיח פוליטי שנהיה אלים מיום ליום, מראש הממשלה ועד לאחרון הבריונים ברחובות.

על הרקע הזה אפשר להבין מדוע בחרו לפתוח את התוכנית (אחרי מערכון ה"בעיה בהסברה", חביב אך לא מאוד מצחיק) עם בני דמותם של אילה חסון ואייל ברקוביץ'. הדמויות, כמנהג "ארץ נהדרת" היו מושקעות לעילא, מהאיפור ועד לניואנסים הקטנים של החיקוי. הייתה רק בעיה אחת במערכון: הוא לא הניב אלא הומור דלוח עד בינוני.

ומכאן זה עוד הלך והתדרדר: שוב נתניהו עם אות קין במצחו, שוב איזנקוט עם צוואר חסר בהגזמה – וכך הלאה: ליברמן, בנט, עבאס ועוד, עד שאפילו דמויות חדשות כמו יעקב אשר (עדיין לא מוכר מספיק) או יונתן שלו (כנ"ל) לא הצילו את הסצנה שגבולות הגזרה שלה השתרעו בין צפוי לסביר, עם מעט מדי פיקים שהצליחו לעורר חיוך, לפחות אצלי.

ואז זה קרה – ובתום קטע שלא הצליח להתרומם בין עלמה זק כיהודית רביץ לרועי בר נתן המוכשר כשמאלנית הממורמרת המצויה, נכנסה יהודית רביץ לאולפן.

זאת הייתה כבר אמירה בנוסח: "אנחנו אוהבים את "יודית" למרות שהתפלק לה ביביזם". תגידו שזה לא משהו שמזכה את יוזם האייטם במועמדות להיקרא "גיבור ישראל" – ואני אשיב שאנו מצויים בשיאו של עידן שבו הנורמלי הוא החתרני החדש. עידן שבו המובן מאליו הפך לעמדה מוסרית אמיצה.

הן אם נקבל את ההנחה ש"ארץ נהדרת" היא תוכנית שבה מיוצגות בעיקר הדעות של צד אחד (קצת מצער שליברליזם ופרוגרסיביות הפכו למאפיינים של צד אחד בלבד), הרי שיש פה אמירה ברורה דווקא לצד הזה, לאמור – חבר'ה, הגזמתם, תנו לרביץ לשיר ותפסיקו עם הקנאות הדבילית שלכם, שמסמנת כמטרה כל כבשה שמעזה לסטות מהעדר.

וזה עוד כלום, כי מי שנשאר עד לקטע המסיים, של "אשר נהג המונית" (יובל סמו), קיבל כבר חתרנות מלאה, עת הלה נסע במוניות נהוגות בידי נהגים ערבים.

לא נעסוק עכשיו באיך הפכה הצגתם של בני אדם, ובכן, כבני אדם... למעשה קיצוני כל כך, בעצם – אתם יודעים מה? אולי שווה להקדיש לזה משפט קצר, כיוון שהערבים שהצופה הישראלי פוגש על המסך (הכוונה היא דווקא לערוצים שמכונים "התרעלה", לא לערוץ 14 ה"טהור") הם או גובי פרוטקשן בשליחות משפחות פשע, או מחבלים או משקים גמלים לשוכרה בחתונות, אחרי שסיימו לירות באוויר.

אין עוררין שחלק מהם הוא כזה – ובנימה אישית אוסיף כי אם משהו יגרום לי יום אחד לסיים את חיי מאחורי סורג ובריח, הרי זו רק חשיפה להתעללות בבעלי חיים, שבעקבותיה אחליט ליטול את החוק לידי ולקפד את חיי המתעלל, ובכל זאת, דווקא הפינה הזאת של "אשר", גרמה לי להרהור נוגה על כמה חסר במקומותינו הייצוג התקשורתי של הערבי כבן אדם.

החוויות שחלקו עמו נהגי המוניות, דווקא מאחר שנאמרו בחיוך מריר, הצליחו לזעזע: אחד קרא לבניו בשמות לועזיים כדי שתחסך מהם ההשפלה שהוא עובר כערבי, ושני מתבדח על כך שהוא שירת בצבא כ"מטרה"...

שלישי נאלץ לשנות את שמו באפליקציה ל"ניסו", כי לא עמד באחוז ביטולי הנסיעות מצד יהודים ורביעי, ערבי-נוצרי מרמלה, נושא עליו את התעודה שמעידה על שירות בצבא – לך תדע מתי יידרש לספק הוכחת-נאמנות.

זה היה מזעזע דווקא מפני שהיה שקט, מאופק, בגובה העיניים, לא מתלהם ואפילו מחויך. מה אתם יודעים, יש ערבים שהם גם בני אדם ולא רק שותפים קואליציוניים פוטנציאלים, לגיטימיים בעיני צד אחד (שגם הוא מתייחס אליהם רק כנכס אלקטורלי) או לא לגיטימיים בעיני הצד האחר.

הנה כי כן, אולי אפילו מבלי משים, יצאה ל"ארץ נהדרת" תוכנית "רנסנסית", שהעמידה את האדם במרכז, בין אם הוא או היא זמרת בשם יהודית – ובין אם הוא ערבי, שנאלץ לחסות מאחורי שם חיבה יהודי כדי להתפרנס.

זה לא מעט בעידן שבו אולי לא שכחנו מה זה להיות יהודים, אבל בטח שכחנו מה זה להיות נורמליים.