אז נפלה או לא נפלה עטרת ראשנו? ערקה למחנה האויב או נשארה אותה יודית של פעם, שהיא לא רק "משלנו", אלא אחד הסמלים של "הטובים והנכונים"? זאת השאלה המסקרנת, בסופו של דבר: מי זאת בעצם יודית של פעם, או של עכשיו לצורך העניין? מה אנחנו יודעים באמת על יהודית רביץ שתהיה בת 70 במזל טוב בחודש הבא?
כמעט 70 שנה היא הצליחה לשמור על עצמה בצל גם כשהייתה באור. היא הגנה על פרטיותה בקנאות פראית, הוצאה מהארון בעל כורחה, אבל רק כשחושבים על זה ברצינות, בחרה להישאר בארון הפוליטי, בואכה נרניה, רוב הזמן. נכון, רביץ אומנם הגיחה לשירת "התקווה" בקפלן לצד שקמה ברסלר, ב-2024, והקליטה גרסה ביתית של "שיר ללא שם" במיוחד לאלון אוהל, שאותה הקדישה גם לשאר שורדי השבי. אבל בכיכר החטופים למשל היא לא הופיעה, ועל עצומות משמעותיות היא לא חתמה, ועל אחת כמה וכמה לא על עצומת האמנים נגד פשעי המלחמה בעזה, בניגוד לקולגות, כמו חווה אלברשטיין, אסתר שמיר, רונה קינן (בת זוגה לשעבר), יעקב גלעד (בן זוגה לשעבר) וגם חבריה מ"הכבש השישה עשר", גידי גוב ודויד ברוזה.
הסערה החדשה סביב רביץ מתעוררת אחרי שתם סיבוב ההופעות של "הכבש", שבמהלכו נאחזו רבבות אנשים בדמותם של המופיעים על הבמה כתמונה חיה של כל מה שיפה במדינה וכל מה ששומר, בגופו וברוחו, על ערכיה הדמוקרטיים המקוריים. חברי "הכבש" אולי לא ביקשו את האחריות המכבידה הזאת, אבל זה מה שהיה.
אחר כך נשמע צפצוף צורמני כשהתגלה שהחברים לא אהבו את המסגור הפוליטי מדי לטעמם שעשה הבמאי רן טל בסרטו התיעודי על סיבוב ההופעות, תיקונים נעשו וריקושטים התעופפו. בראייה לאחור, ייתכן שזה היה רמז מטרים לבאות, לפחות מבחינת יודית, שעכשיו היא חופשייה יותר אולי לעשות באינסטגרם שלה את הלייקים שהיא רוצה לעשות (כן, חלקם לפוסטים של ביבי) ולשתף את השיתופים שהיא חפצה לשתף (למשל בעד זירוז חקירת הפצ"רית וההתנגדות לשיתוף המפלגות הערביות בקואליציה).
התגובות היו מיידיות ומובהקות ומקוטבות כצפוי: מצד אחד חיבוק מפתיע מיואב אליאסי "הצל", אפרופו הצללים שביניהם הסתתרה רביץ כל השנים, ששמח לגלות לדעתו כי היא ראתה סוף סוף את האור. מצד שני חרון קדוש על שחיטת הכבש, קריעת בגדים וישיבת אבלות על הבת האהובה והאובדת של השמאל השפוי. מה קרה לה? האם השתבשה עליה דעתה? האם נחטפה על ידי מכונת הרעל? האם היא מודעת בכלל למה שהיא עושה ולכוחו של כל שיתוף ולייק?
אז כן, רביץ הסבירה בשיחה קצרצרה לתוכנית "הצינור" שהיא נוטלת אחריות מלאה על כל פעולה מפעולותיה. "אני לא מהמפה הפוליטית", אמרה לכתב שהבטיח לה שנמשיך (בשם מי הוא דיבר אגב?) לאהוב אותה כך או כך, "אני מהמציאות".
בואו נתעורר למציאות. ריאליטי צ'ק זריז (או בדיקת שפיות לשמאל השפוי בעיני עצמו): יודית לא חייבת לנו דבר וחצי דבר חוץ ממוזיקה טובה, וגם זה כמובן רק והיה ותרצה לתת לנו אותה. היא אזרח פרטי שמוזמן להביע דעות או לתמוך בדעות של אחרים. לא חתמנו איתה שום חוזה ולכן היא לא הפרה שום חוזה. מה שהשלכנו עליה ומה שרצינו לראות בה ולספוג ממנה הוא שלנו בלבד ולא שלה. וכאמור, ייתכן מאוד שהיא הייתה "כזאת" כל השנים ואנחנו פשוט לא ידענו. בעיה שלנו.
מחנה רק לא ביבי רשאי ללקק את פצעיו עד אין קץ. חוה תישאר חוה, אפשר להירגע, אנחנו יודעים הכל אודות חוה ויש בזה משהו מנחם. יודית תעשה מה שתעשה, באופן צפוי או לא צפוי, וכל עוד לא תתחבק עם איתמר בן גביר ותרקוד הורה עם אורית סטרוק (בכל זאת יש קווים אדומים), או לא תשב בפאנל "הפטריוטים" כאחרונת התגרניות (קו אדום אחרון, מבטיחים), אין פה כלום כי לא היה כלום. ברצינות. תחזרו להתעסק במה שחשוב באמת. לא חסר.