הסופר המהולל ג'יימס ג'ויס לא טרח להסתיר את שנאתו העזה לדבלין, עיר הולדתו. ובכל זאת, למרות שנטש את בירת אירלנד בגיל 22, רוחה של דבלין נשבה בכל דפי ספריו. ג'ויס העביר את חייו הבוגרים בגלות באירופה, אבל דבלין נשארה הכוכבת הראשית של יצירתו. הוא הצליח לנתב את דמיונם של הקוראים בין סמטאות העיר, וגרם להם להרגיש כאילו הם באמת שם. לשיאו היצירתי הגיע ג'ויס ביצירת המופת "יוליסס", עליה אמר לימים: "רציתי ליצור תמונה כל כך מלאה ומדויקת של דבלין, שאם יום אחד העיר תיעלם מעל פני האדמה, אפשר יהיה לבנות אותה מחדש באמצעות הספר". מאה שנים אחרי, בין אם זו הייתה המטרה שלו או לא - קוונטין טרנטינו עשה אותו הדבר להוליווד.
למען הסר ספק, קוונטין טרנטינו אינו ג'יימס ג'ויס, לפחות כמו שלוס אנג'לס אינה דבלין. ובכל זאת, כנראה שמעולם לא נכתב שיר אהבה אובססיבי כן יותר על עיר המלאכים מאשר "היו זמנים בהוליווד".
הספר, כמו הסרט עליו הוא מבוסס, מספק תיאור מרתק של העיר, עם מבט רנטגני על התרבות האנושית שמשתנה בתוך סביבה אורבנית חד פעמית. כזאת שלא הייתה ולא תהיה שוב לעולם. "הוליווד 1969 - הייתם צריכים להיות שם", נכתב בעמוד הראשון של הספר, והתחושה בזמן קריאת הספר היא שאתה באמת שם, גם אם לא בטוח שכולם - למשל, נשים או שחורים - היו רוצים להיות שם.
באופן אירוני, היצירה הכי מזוקקת על הוליווד נכתבה בכלל ברמת אביב ג', ותודה למגפת הקורונה שקרקעה את טרנטינו לביתו שבצפון תל אביב. הספר, שתורגם לאחרונה לעברית בהוצאת כתר, לוקח אותנו לצלילה עמוקה לתוך יקום ספציפי עד מאוד, שמתאר מציאות אלטרנטיבית בתוך יקום אמיתי לחלוטין. טרנטינו אמנם גדל בלוס אנג'לס, אבל היה בסך הכל בן שש בשנה בה מתרחשת עלילת הספר. האירועים האמיתיים ואותנטיים (לפעמים, אמיתיים ואותנטיים עד כדי שעמום) שמתוארים כאן מבוססים על המוח הסקרן של טרנטינו, שלא הפסיק לחקור את עולם הקולנוע גם אחרי עשרות שנים בטופ של המשחק. חלק מהאנקדוטות והתיאורים מבוססים על סיפורים ששמע מהשחקנים הוותיקים שעבדו תחתיו, וזכו לתחקיר נוקב מצד הסינפיל הנלהב. הסיפור המרכזי לא פעם הופך למשני אל מול אוסף הצ'יזבטים ההוליוודיים. זה לאו דווקא דבר רע.
מי שראה את הסרט "היו זמנים בהוליווד" ויקרא את העיבוד הספרותי החדש של קוונטין טרנטינו ליצירתו הקולנועית, יופתע כשיגיע לעמוד 110 (או 105, בתרגום העברי המצוין של גיא הרלינג) ויגלה שכל סצנת הסיום המופתית של הסרט, שאורכה כחצי שעה, הוקטנה לכדי שלוש פסקאות. חצי עמוד. לא אעשה ספוילר לסצנה עצמה. מי שלא ראה את הסרט צריך לראות אותו לפני שהוא בכלל שוקל לקרוא את הספר, ומי שראה את הסרט יודע בדיוק על איזו סצנה מדובר. הקטע, שמגיע בסוף הרבע הראשון של הספר, כמו קורץ לקוראים: אם עדיין לא הבנתם עד עכשיו, הספר הולך להיות שונה לגמרי מהסרט.
ואכן, מדובר בשתי יצירות שונות שמשלימות אחת את השנייה, ומאירות חלקים רבים אחת אצל מקבילתה. כך סצנת הסיום בסרט מרחיבה בצורה קולנועית מבריקה את הקטע היבש שמתואר כבדרך אגב בעמוד 110, ובתמורה מנדב הספר הצצה ביוגרפית מקיפה לדמויות בסרט, ואף מספק תשובות לשאלות שעולות מהסרט ולא מקבלות בו תשובה: בעיקר לגבי דמותו של קליף בות' (בראד פיט). למה הוא כל כך שונא את ברוס לי? מאיפה הצלקות שלו? מה פשר הקשר העמוק עם הכלבה ברנדי? ומה באמת קרה על הספינה עם אשתו?
המידע החדש על בות' (שבתרגום העברי הופך משום מה לבות) לא משנה את הדינמיקה בין הדמויות, אבל בהכרח הופך אותו לדמות מורכבת יותר, וכזאת שיותר קשה לאהוב. בות' בספר אכזרי יותר, אבל גם יש בו צד רגיש ואמנותי. יש לו עבר צבאי ופלילי מרשים, אבל הוא גם אוהב סרטי איכות יפניים ואירופאיים ולשמוע את טום ג'ונס באוטו. אפשר לשמוע את התשוקה של טרנטינו לסרטים דרך המילים של בות', קשה שלא להיסחף איתו, אפילו כשיודעים את האמת עליו - וזה עוד לפני שדיברנו על סיפור הרקע המרגש של כלבת הפיטבול הנאמנה שלו.
להבדיל, קוראי הספר ייחשפו להרבה יותר מדי ניים-דרופינג של אנשים אמיתיים שעבדו בהוליווד בשנות החמישים והשישים. לזכותו של טרנטינו, הוא לא עושה הנחות לקהל הקוראים. הוא נותן לסטיב מקווין, אולי כוכב הקולנוע הגדול של התקופה, אותו כבוד שהוא ייתן לסוניה, המאפרת שעבדה על סט המערבונים הטלוויזיוניים הנשכחים של הפיפטיז. הוא לא עושה את עצמו, הוא עד כדי כך אוהב את הוליווד, על כל מרכיביה.
טרנטינו אוהב קולנוע. מטורף על קולנוע. חשוב לו שידעו את זה. כך למשל, הספר מקדיש לא פחות משישה עמודים לתיאור הצפייה בסרט האירוטי "אני סקרנית (צהוב)" של הבמאי השוודי וילגוט סיומן. שישה עמודים! זה כלום לעומת ההתאבססות המוזרה על ג'יימס סטייסי, שחקן הטלוויזיה הנשכח שזוכה לפרק שלם שמתאר את ילדותו ושלל התפקידים המשניים שהוא השתתף בהם עד שהגיע לככב בסדרה (האמיתית) "לאנסר" לצדו של השחקן (הדמיוני), ריק דולטון, הגיבור הראשי של הספר.
הספר מתמקד בדולטון (שקשה שלא להמשיך לדמיין אותו כלאונרדו דיקפריו, שמגלם אותו בסרט), שדרך דמותו המאנית-דיפרסיבית ניתן לראות את הצדדים הטובים והרעים של הוליווד. את העליות והירידות של שחקנים. את זמן המדף הקצר שיש לשחקנים, וכמה מהר כוכבים הופכים לכלומניקים. מה שהיה נכון ב-1969 נכון גם היום, וטרנטינו יודע את זה. טרנטינו הבמאי אהב את דלטון, ונתן לו סוף טוב, עם אופציה לעתיד מבטיח. טרנטינו הסופר אהב את דלטון אפילו יותר, ונתן לו ליהנות מההווה, משהו שהוא לא הצליח לעשות בסרט.
ההתמקדות בסיפורם של דולטון ובות' באה במובן מסוים על חשבון דמותה של שרון טייט (אותה גילמה בסרט מרגו רובי). באופן אירוני, בעוד דמותה של טייט בספר שטחית לעומת הסרט, מי שקיבל יותר מקום בספר הוא צ'ארלס מנסון, האיש שרצח אותה במציאות. הספר מתאר את האספירציות האמנותיות של "צ'ארלי", ולהבדיל מהסרט מתעלם כמעט לחלוטין מהפן הרצחני באישיות שלו. להבדיל, ההיפים שהצטרפו לכת "המשפחה" של מנסון מקבלים טיפול רגיש יותר ושטחי פחות מאשר בסרט.
הגאונות הקולנועית של טרנטינו לא ניתנת לערעור. אחרי ההקרנות הראשונות של "כלבי אשמורת", ביקשו המפיצים מטרנטינו לקצץ את סצנת העינויים בסרט. טרנטינו, נאמן תמיד לחזון האמנותי שלו, סירב. מאז, הסצנה בה מיסטר בלונד (מייקל מדסן הענק) חותך לשוטר את האוזן בסכין הפכה לאחת המפורסמות בתולדות הוליווד העכשווית. כיום אף אחד לא יחשוב בכלל לעצור את טרנטינו מלעשות את מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. נראה שהגישה הזאת הייתה מקובלת גם אצל אנשי הוצאת "הארפר" שהוציאו את הספר לאור באנגלית. ניכר שחסרה בו יד של עורך, או לפחות חבר שיעיר שיש בספר חלקים שמרגישים כמו ערך חובבני בוויקיפדיה.
הספר נע בין רצון לייצר תמונה אותנטית של לוס אנג'לס של 1969, עד לרמת הלבוש, התסרוקות והקללות - ומצד שני, טרנטינו לא מוותר על חופש יצירתי. דמויות רבות בספר מבוססות על אנשים אמיתיים (התיאור של ברוס לי בסרט גרם לסערה, אך דמותו בספר עשויה לאזן את העניין) בעוד אחרות דמיוניות לחלוטין. לפעמים זה צורם, כמו בקטע הדי-מיותר בבר בו דלטון וחבריו מבקשים מהפסנתרן במקום לנגן את "אני ובובי מקגי" בעיבוד המקורי של קריס קריסטופרסון ולא בגרסה של ג'ניס ג'ופלין. בפועל, הגרסה של ג'ופלין תוקלט רק שנה וחצי לאחר אותה שיחה.
נותרת השאלה, האם יש צורך בכלל בעיבוד הספרותי לסרט? התשובה עשויה להיות ארוכה ומורכבת, אבל בקצרה אפשר פשוט לשאול: למה לא? למעשה, לא מן הנמנע שגם מי שלא נהנה מהסרט ייהנה מיצירת הביכורים הספרותית של טרנטינו, שעומדת בפני עצמה, עם הכתיבה הסוחפת של טרנטינו, עם הדיאלוגים המבריקים, התיאורים המהפנטים והאהבה הגדולה לקולנוע ששולחת אותך מדי כמה רגעים לסמארטפון כדי לעשות חיפוש בגוגל על שמות הסרטים שהוא פולט בקצב של תת מקלע.
אחרי שכתב מספר מכובד של תסריטים בלתי נשכחים, הציפיות מטרנטינו הסופר היו גבוהות. המעריצים הוותיקים יזהו פה קטעי טרנטינו קלאסיים, כמו אזכורים לסיגריות מסוג "רד אפל", תיאורים רבים (מדי) של כפות רגליים ובית הקולנוע ניו בוורלי, אותו בית קולנוע ישן שטרנטינו רכש כדי למנוע את הריסתו. מצד שני, דווקא מי שעקב אחרי יצירתו של טרנטינו עד כה יופתע מהקטעים המיניים בספר.
כבמאי, סצנות סקס לא בדיוק היו הפורטה של טרנטינו, ונראה שהוא ממש נמנע מהן. בזמנו הוא סיפר שסקס בסרטים משעמם אותו, כתוצאה מתקופה בה עבד כסדרן בבית קולנוע שהציג סרטי פורנו. ובכן, נראה שבעוד סקס מבאס את טרנטינו בסרטים, הוא ממש בא לו טוב בספרים. הספר מציג כמה קטעי זימה פורנוגרפיים של ממש, חלקם פרובוקטיביים לחלוטין, וניתן רק לקוות שחלק מהשינוי הנועז הזה יבוא לידי ביטוי גם בסרטו הבא.
בהתבטאויות אחרונות, טרנטינו אמר שהוליווד "מעריכה אידיאולוגיות יותר מאשר בידור", והזהיר מכך שאמנים ייאלצו לצנזר את עצמם כדי ליצור תכנים שמקובלים על כולם. לכל הפחות, טרנטינו לא צנזר את עצמו בספר, והכוונה היא לא לקטעי הסקס, אלא לבחירה להתעלם מכך ששניים מהדמויות בספר הם עברייני מין מורשעים: רומן פולנסקי שברח מארצות הברית לאחר שהורשע בעבירות מין בילדה בת 13 וג'יימס סטייסי שהורשע בתקיפה מינית של ילדה בת 11.
בעוד בסרט עוד אפשר היה לתרץ את העובדה שטרנטינו לא מתייחס לעבירות המין של הדמויות, זה קצת מוזר שבספר, שדווקא גולש לא פעם לתיאור של מה קרה לדמויות לאחר 1969, לא מצויינות כאלה עובדות. בזמן שיש התייחסות ארוכה (ומרתקת) לעבודת הבימוי של פולנסקי, ולילדותו של סטייסי, אין מילה על הצדדים הלא פחות מפורסמים באישיות שלהם. זה קריפי במיוחד לאור העובדה שיש קטע בספר בו ילדה בת שמונה יושבת על רגליו של סטייסי. מקריות? אולי. מצד שני, מהבמאי שהשתמש 110 פעמים במילה "ניגר" בסרט, והציג סוף אלטרנטיבי לשואה בה יהודיה רוצחת את היטלר, לא באמת ציפינו למשהו מעודן יותר.
ספרים רבים עובדו לסרטים. סרטים רבים גם עובדו לספרים, אך לרוב על ידי סופרים שניסו להרחיב יקום קולנועי לתוך ז'אנר אחר. ראוי לציין שלרוב מדובר בסופרים בינוניים שבעיקר ניסו לעשות כסף על ידי סיפור אהוב של מישהו אחר. הבחירה של טרנטינו מהווה ניסיון מעניין של תסריטאי לקחת את הסיפור של עצמו ולהפוך אותו לרומן חדש לגמרי. ניסיון דומה היה לסטנלי קובריק שכתב יחד עם סופר המד"ב ארתור סי. קלארק את הרומן "2001: אודיסאה בחלל" על פי התסריט של הסרט, שבעצמו נכתב על בסיס סיפור קצר בשם "הזקיף" של קלארק. רבים יטענו שבלי לקרוא את הספר (שקובריק השתתף בכתיבתו אך לא קיבל עליו קרדיט) קשה להבין את הסרט.
זה לא המקרה ב"היו זמנים בהוליווד", בו שתי היצירות עומדות בפני עצמן. לא חייבים לקרוא את הספר בשביל להבין את הספר, או להפך. ובכל זאת, מי שיראה את הסרט פעם נוספת אחרי שיסיים את הקריאה, יגלה חווית צפייה מהנה ומעניינת יותר. דוגמה טובה היא הסצנה בסרט בו דלטון מספר כיצד הוא "כמעט" שיחק בסרט "הבריחה הגדולה", שהופכת מקטע קומי לטראגי אחרי קריאת הספר. אז האם הספר הזה היה נחוץ? כנראה שלא. האם הקריאה בו מומלצת? חד משמעית.