הוא ערס. ההופעה שלו בארץ היתה ביזיון. האלבום החדש שלו עומד להיכשל. אבל את "קנדי שופ", הימנון הסליז המצליח של העשור, נאהב לנצח.
9. אול סיינטס Pure Shores
זה נשמע כמו תזכורת מהניינטיז, אבל הפנינה הזו שייכת לתחילת העשור הזה, כשלהקת בנות וויליאם אורביט עוד היו שני עניינים לגיטימיים.
הרבה לפני שקנייה ווסט אנס את האוטו-טיון, דאפט פאנק, מקור ההשראה שלו, הלכו על שימוש מאסיבי בווקודר ומבלי לאבד את הפאסון הצרפתי ויצרו את השיר הכי שמח של העשור.
ובכל זאת, לפעמים קם הגולם על יוצרו. על תשתית הביטים הסינתטיים של "Harder, Better Faster, Stronger" של דאפט פאנק, שיר שאיש בארה"ב לא מכיר, קנייה רקח את אחד משירי ההיפ הופ העוצמתיים של העשור. יש סיכומי עשור שבהם קראו לקנייה ווסט הפרינס החדש. אז פרינס הוא אולי לא, אבל בשלן טרנדים מהמעלה הראשונה והיוצר הדומיננטי והמפתיע של העשור האחרון בהחלט כן. גאון וסטאר.
ואם כבר מישהו הרוויח בכבוד מההשוואה לפרינס בעשור החולף, הרי שזה אנדרה 3000 מאאוטקאסט, שאלבומו "The Love Below" הוא כולו מחווה אחת ארוכה ונהדרת לאליל הפאנק הנמוך והחרמן. מתוך אחד מהאלבומים הטובים של העשור, "Hey Ya" זוכה הגראמי הוא כולו התפרצות אדירה של צבע, פאן ואנרגיה. הלוואי שכל האלבומים וכל השירים בעולם היו נשמעים ככה.
מלודיות וכריס מרטין הם שם נרדף. "קלוקס" של קולדפליי הוא ההוכחה הניצחת לכך שמקום בפסגה מרוויחים ביושר. הפסנתרים של "קלוקס" הם הרבה יותר מעוד להיט טחון; הם נקודת התייחסות. אנחנו נמות, אבל הם יהיו פה לנצח.
יש שיגידו שזה השיר הכי חשוב של האלף. גם כי הוא שהה בפסגת המצעדים תקופה ארוכה מאד, וגם כי יותר מכל להיט אחר, "קרייזי" מסמן את סופו המוחלט של עידן הז'אנרים. הוא רוקי, הוא אלקטרוני, הוא שחור. הוא אינדי, הוא מיינסטרים. מכל קצוות הקשת, כולם מתים עליו. ובצדק. מעל הכל, הוא פשוט שיר ברמה הכי גבוהה שיש. המקוריות שלו היא נטע זר בפופ. חד-פעמי.
ג'סטין החליט להחזיר את הסקסי לאופנה והוא עשה בחוכמה. באמצע העשור לא נדרשה עין חדה כדי להבחין שחוץ מג'סטין ומביונסה, הכל זבל בשוק הזה. כולם עושים את אותם קליפים, כולם שרים את אותם שירים. מצליח זה כן, סקסי זה לא. אז ג'סטין עשה לסקסי קאמבק, ועל הדרך גם שיחרר אלבום שני מהמם. כך הוא מיצב את עצמו סופית ככוכב הפופ הכי גדול של שנות האלפיים. הוא עדיין לא רובי, אבל הוא לא רע בכלל בפני עצמו.
נכון לעכשיו, ולפחות בכל מה שקשור בפופ, לילי אלן היא לא רק הבחורה הכי מגניבה בביזנס, היא גם יוצרת הפופ הכי חשובה של העשור. אפשר לכתוב את זה רק עכשיו, אחרי האלבום השני שלה, אחד מהטובים של 09, שהוכיח שבזמן שכולם מתנוונים, לילי רק מתחדדת. "The Fear" הוא שיר על כל מה שנרקב במוזיקה בשנות האלפיים. לא להיט שהוא הטפה צדקנית, חלילה, אלא וידוי מריר של כותבת וכוכבת שמנסחת יותר טוב מכל אחד אחר את החיים בעולם האורבני.
"קרייזי אין לאב" הוא ההמנון שאיתו הבהירה ביונסה לעולם שני דברים: האחד, שמרגע שהיא עפה מהקן של דסטניז צ'יילד, את הטורנדו הטקסני הזה אי אפשר יהיה לעצור (ומי בכלל רוצה). והשני, שהירכיים שלה עוד יפילו משטרים טוטליטריים (כמו זה של מדונה, למשל). ביונסה היא מושא להערצה, האשה הבוערת של שנות האלפיים, הדיווה המושלמת והכי חשוב - היא זמרת ענקית, הרקדנית הכי טובה בעסק והיא אוהבת, מאד מאד, להפגין את זה. אצלנו, בפופ, לא צריך יותר מזה כדי למלוך.