"בואו נעמוד באור ונהיה מוארים קצת, במקום להתכווץ בחשיכה"

אנו בוואלה תרבות, לעומת זאת, נפתח את הבמה קצת יותר לאיש בעל הבייבי פייס ויד הזהב על הבס, שנדמה שהיה כאן, שם ובכל מקום בתולדות הפופ והרוק הישראליים והטביע בהם חותם נוצץ כיהלום. שביב מגדיר עצמו כחטיאר, אבל עדיין מתבקש להציג תעודת זהות לפקחי רב קו. "אפילו אמא שלי עליה השלום שאלה אותי פעם אם אני צובע שיער. אמרתי לה: נראה לך? איך את שואלת אותי דבר כזה, אני הבן שלך. אני משאיר הכל בצבעים טבעיים ובכלל נותן לטבע לעשות את שלו, והוא עושה. סמוך עליו".

זה דבר אחד לחכות לאלבום הבא של שביב, או לסינגל החדש שלו שעליו הוא עמל בימים אלה, או לשיר שמאיר אריאל ייעד לו לפני 25 שנה להלחנה (בבקשה ש"יעיר את המילים השותקות מרבצן על הדף") והתגלה רק עכשיו באורח "פאראנורמלי" ("הרגשתי צמרמורת ומחויבות גם יחד"), או אפילו לשיבתה מן המתים של להקת טנגו (שאת "המיתוס הכוזב" שלה ביקש בין היתר "לפרום" בהופעתו בפסטיבל תל אביב), בליהוק חדש. וזה דבר אחר לצפות לספר האוטוביוגרפי שהוא כותב בשנים האחרונות, ושישלים רק כשיהיה לו את ה"שפיץ" המיוחל מהחיים עצמם (הסבר בהמשך), כי "בהיעדר סיומת אני לא יכול ללבוש את המלבוש הזה".

אני בכלל לא ידעתי עד כמה אני מצפה לספר הזה, עד שהתחילה השיחה בינינו וגיליתי את להטוטן הסיפורים הפנומנלי, שהוא כמובן גם משורר פנטסטי ("בערב במטבח, בקצה עוד יום נשכח/סופרת דמעות זכוכית קרות/שזורות על עצב לתפארת/תראו אותה, כמה שהיא נהדרת"), סטנדאפיסט מבוזבז ("סרטי פורנו יהודיים זה 90 אחוז רגשי אשמה" או "נרשמתי לקורס שעוד לא נפתח אצל דני סנדרסון באיך לספר בדיחות כשמכוונים גיטרה על הבמה, כדי שלא יהיה זמן מת"), אינטלקטואל שבאמת חורש את ארכיון פלייבוי בשביל המאמרים, למשל ראיון עומק עם מל ברוקס או כתבה היסטורית על הנידון הראשון למוות בארצות הברית ("להתחרמן היום אני מתחרמן רק מציוד מוזיקה"), ואפילו נביא. מה ששמעתם. ב-7 באוקטובר 2022 יצא לעולם שירו "עד בלי די". בתאריך הזה, שנה בדיוק לפני הטבח המחריד, לקרוא את מילות השיר ולא להאמין. "את הטף, את הצאן, את רגלי ההמון/האישה, הילדים רועדים, מצב עדין שכזה/את הבית, הגן, החצר, המחסן/הבאר, האסם, את שוקת הדם המלאה/את הרגע הזה, האחד מכולם/ואת פנייך שלך, היפות בעולם/מכסה, מכסה חשיכה".

"מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה בשיר זה בדיוק מה שקרה לנו", הוא אומר, "ואני משתומם. מבלי דעת כתבתי דוח מדוקדק. בעין הסערה, בסבך העניינים, בתוך ההשתוללות, בלי שהבחנתי בכך. אולי יחקרו פעם, במורד הזמן, איך נולדו שירי נבואה כאלה. מלחמת ששת הימים לא נמשכה באמת שישה ימים, זה שקר בוטה, זה כותרת, והיא בכל מקרה רק פתחה שער גיהינומי להמשך הדרך. אני לא באמת נביא, אבל נדמה לי שגם הנביאים מהתנ"ך רק רצו לפרוק את זעמם, ואני פרקתי את זעמי".

בספר של שביב יהיה בוודאי פרק על שנותיו ב"יער קנדי אפל", שבו עסק בנגרות, כהריסון פורד המסוקס בשעתו, ובעיבוד עץ, ושאליו הרחיק ב"כאב נוראי מסייט" דווקא כשהיה ב"שיא של הצלחה שלא רבים זוכים לה, אחרי שקיבלתי חיבוק מיוחד מהקהל ומהקולגות. זה היה פצע גדול, מצאתי את עצמי מועד וכושל ומתנחם בקומפרס של סמים לא ראויים". והכל כדי "לא לנשל מאבהותי" את בתו הקטנה, "ילדה פיצי, משוש עיניי", שאשתו הקנדית הראשונה לקחה איתה לקנדה. אשתו רצתה לעזוב את הארץ ברגע שהבינה ש"במקום להרוג בעיות אנחנו הורגים אחד את השני". אז שביב עשה את מה שהוא יודע לעשות וכתב לה שיר, שאפילו נהיה להיט, שבה הפציר בה "אל תעזבי את תל אביב". "זה עבד למשך שש שנים, ובשנה השביעית היא עזבה".

הילדה הפיצי היא בת 43 היום, מתגוררת בקנטקי, "ויש לה אהבה גדולה וחיים טובים והיא בן אדם טוב. אנחנו מדברים כל יום".

קפיצות בזמן ובחלל, אסוציאטיביות או אחרות, הן חלק מהקסם הסיפורי של שביב. אז בואו נדלג למשל לסיפור אקראי אך ייצוגי מסוף שנות ה-70, שאני משתוקק לדעת איך יכתוב אותו הסופר בספרו. "אחרי פסטיבל הרוק בנואיבה ב-1977, הטלפון של סבתא שלי שאצלה התגוררתי אז לא הפסיק לצלצל. כמו פקיד, מצאתי את עצמי כל בוקר באולפן, מנגן ושר עם כולם, וכל ערב בהופעה, מנגן ושר עם כולם. באמצע רק הייתי מתקלח ומחליף בגדים. אחר כך נסעתי בצער לאמריקה, שם היו הוריי ואחי, איש העסקים המצליח, אבל כל החלומות שלי עדיין היו מרוכזים בישראל. ניהלתי מוזיקלית איזו להקה באמריקה".

"ב-1979 הייתי בבר של מוטל בדטרויט, ופתאום קוראים לי לטלפון. על הקו מיכאל תפוח, שואל מה נשמע ואם בא לי לבוא לנגן עם אריק (איינשטיין) ושלום (חנוך). מתברר שהם כבר עמוק בחזרות על המופע המשותף, החבר'ה רוצים אותי, ויש לי שבועיים להצטרף אליהם. ביקשתי שיחזור על דבריו כדי להיות בטוח שהבנתי נכון. היה קור מוות. הייתה לי בת זוג שהכרתי חודש לפני, היינו מאוהבים ולא היה צריך להבעיר כלום כי האהבה בערה מעצמה. היא הבינה שקרה משהו משנה חיים, ואמרתי לה שאני חוזר לישראל. היא אמרה שהיא באה איתי, ולא נרתעה גם כשהסברתי לה שישראל מקום קשה ולא דומה לוודסטוק שממנה באה. להוריי ואחי היה קצת יותר קשה להסביר, בעיקר כשלא ידעתי אם אחזור לאמריקה או לא, אבל הם הבינו שזו דרכי המפותלת בחיים ונתנו לי את ברכתם".

המופע הזה רץ יותר משנתיים וחצי ברציפות. "היו המוני הופעות, בכל מקום הופענו 3-4 פעמים. הקהל פשוט לא הפסיק לבוא. זה היה מסע לאין קץ, אני לא יכול להגיד לך כמה פעמים מצאתי את עצמי בקיבוץ איילת השחר. אבל זה לא היה מבאס או שוחק, זאת הייתה דרך חיים. שני מתופפים, כמו אצל פול סיימון, ישבו על שני פודיומים משני צדי הבמה, שאחד מהם התנדנד לי מעל הראש בצורה די מבהילה. והיו שם דורי בן זאב ואלונה טוראל אהובתי ואילן מוכיח, שיעשה אגב עיבוד לתזמורת גדולה לשיר של מאיר אריאל שבנו אהוד מצא פתאום בתחתיתו של איזה קרטון עם השם שלי עליו. הפלמנקו היה חזק בלב של מאיר אז הלחנתי עם עוקץ ספרדי כזה. קראתי את הטקסט, 'אלוהיי, האר לי פניך', שדווקא פחות מתאים לכאורה למאיר ולי, והלחן פשוט השמיע את עצמו. החזרות למופע של אריק ושלום היו בבית קולנוע עתיק בנוף ים".

"להופעות נסענו במרצדס עם שבעה מושבים ולא בוואנים עם אורות סגולים וכל השיט הזה של היום. בדרכים צחקנו נורא ושיחקנו במשחקים שהמצאנו, היה כזה כיף, זמנים שאתה יודע ואני יודע שלא ישובו עוד. אריק לא אהב להופיע ולא אהב לצאת מהבית, וכל הזמן פחד מהנהיגה הלא תמיד אחראית של הנהגים. לימים, אפרופו נבואות שמגשימות את עצמן, הוא כמעט קיפד את חייו בתאונה מזעזעת כשהרכב של ההפקה נסע מפארק הירקון לשבלול ואוטובוס נכנס בו בריינס. שנים הוא ביקש 'סע לאט' ואז נכנס בו אוטובוס. לך תבין. זכיתי להיות חבר קרוב של הישות המופלאה הזאת. זה לא קרה מיד. היו לו את האנשים שלו וההרגלים שלו, אבל ברגע שהקליק הוקלק זה היה מדהים. כשהוא מת זאת הייתה מכה. ביקרתי אותו בבית זמן קצר לפני כן עם שיר חדש שכתבתי לו, ומתישהו אני עוד אקליט אותו".

מתברר שאחד הדברים שחיברו בין השניים היה עולם היידיש. שביב שולט בשפה בזכות "סטים של שני סבים ושתי סבתות שלא דיברו עברית". איינשטיין, בן יחיד להוריו דוברי היידיש, ברח מן השפה, "כמו שאבנר גדסי ומרגלית צנעני ברחו מהתימנית ורצו לשיר רק רוקנרול, בג'יבריש אגב, שהיה חיקוי של אנגלית. ביאליק אמר שעברית חייבים לדבר, אבל יידיש מדברת מעצמה. אריק התחרט על כך שפספס את השפה שהיא בעצם ערבובייה של הכל, והקוד היהודי במזרח אירופה, כמו הלדינו שהיה הקוד במדינות המגרב. אני קראתי שלום עליכם בשפת המקור, ואת גי דה מופסן ביידיש, הייתי בהופעה של דז'יגן ושומעכר הגדולים, שזה לא פחות משמעותי בשבילי מההופעות של פרנק סינטרה ודין מרטין שזכיתי לראות, או מההופעה של לד זפלין שראיתי ב-69', באולם של אלף מקומות בערך, אבל בלי מערכת הגברה ובלי כל אשכולות הרמקולים של ימינו. אני שומר על הקלטות של דז'יגן ושומכער מכל משמר. אריק היה יכול להתקשר אליי בשלוש בבוקר כדי לשאול איך ביאליק אמר משהו ביידיש, ואחרי עשר דקות לצלצל ולבקש שאגיד את זה שוב".

שביב עובר מדי פעם בבית הקברות טרומפלדור, שם טמון איינשטיין "ממש מול הבית שלו", כדי להגיד שלום. "בהזדמנות הזאת אני מבקר גם אצל נחום גוטמן וחנינא קרצ'בסקי, שהלחין את 'על שפת ים כנרת' למילותיו של פיכמן. הוא היה דמות מאוד מסתורית, והתאבד בתלייה בגיל 49. בחור נאה. זה סיפור שתפס אותי בגרון. גם שושנה דמארי קבורה שם. עשיתי פעם קאבר ל'עורה הנבל' שלה, ושרתי לתוך הצד האחורי של המיקרופון אז קצת נשמעתי כמוה. בילדותי היא נראתה לי כמו מלכה קדמונית. בילדותי זכיתי להפעיל את הדמיון 24/7 כי לא היו הסחות דעת של מסכים למיניהם. 'שיר הקטר' של אריק לביא נשמע לי כמו תסכית מתח והפחיד אותי".

הוא היה מיודד מאוד גם עם לביא, שכמו מאיר אריאל ושמוליק קראוס הודיע לשביב: "אתה יודע שאת התקליט הבא שלי אנחנו עושים ביחד". "שלושתם אמרו את זה ומתו", הוא מגחך, ומדגיש את הקמץ ב-ו'. "שמוליק היה פרא אציל. ג'וני מיטשל אמרה על בוב דילן שהוא שודד הרוקנרול הכי גדול בעולם. שמוליק הכיר וחקר המון ז'אנרים במוזיקה, ולא בחל בלהיות מאוד מאוד מושפע, עד כדי שהעלה באוב לחנים של אחרים. אבל השירים שלו הם אוצרות. אני אומר קדיש על קברו בכל ז' באדר, יום פטירתו. שמוליק הוא מאלה שבגיל 20 לא האמינו שיגיעו לגיל 30, ובגיל 40 לא האמינו שיגיעו לגיל 50, אבל כשהגיע לגיל 70 הוא כבר רצה לחיות עד גיל 100, ובסוף מת בגיל 77. אנחנו שייכים למיליה לא מרובע, שבלי לעשות טעויות אין לו קיום. לא כולם שרדו את הטעויות שעשו, אבל שמוליק שרד לפלא".

שביב מתגעגע לחברים שאינם וגם לתל אביב של פעם, שגם היא כבר מזמן לא איתנו. "גדלתי בג'באליה ובעג'מי על הים, מול קולנוע פתוח בלי גג וליד לונה פארק ענק. בבית היולדות בלילנבלום שבו נולדתי ביום כיפור, ליד האזור של חלפני הכספים וכתבני המכתבים, היה סליק נשק בקומה התחתונה, ובכל החפירות עכשיו, כשמפרקים את תל אביב מן היסוד, מגלים עוד ועוד סליקים כמותו. הלידה ארכה 18 שעות שבמהלכן היולדת קיבלה שלוש וחצי זריקות מורפיום, מה שמאשר לי שנולדתי מכור. כשהייתי ילד רק בנו את תל אביב ונתנו לה לחיות ולנשום. היום אני בא מרעננה ומתנייד בה על קורקינט בין החורבות וההריסות. הרחובות משתנים מיום ליום, הכל צומח לגובה, כל כך לגובה, ורק הנדל"ן מדבר. מאחורי כל מבנה מט לנפול יש איזה גורד שחקים חדש. תל אביב נעלמת ובמקומה צומח כרך שייראה כמו סינגפור. בהנחה שישראל עוד תתקיים, הכוונה".

בילדותו, אומר שביב, "היה לי את סשה (ארגוב) בלב, ואת האקורדיון של תובל פתר מהתרנגולים, ושלישיית גשר הירקון ו'שובך יונים' של עליזה קאשי. פעם הייתי חולה ואמרתי לאמא שלי: אם תביאי לי ספר תווים של שירי חיים חפר אני אהיה בריא. אבל במצעדי הפזמונים הלועזיים היו המון שירים שכל אחד מהם נשמע מיקום אחר לגמרי. ומגיל 15 עד גיל 26 גרתי באמריקה, וגם מגיל 33 עד 43 בערך, כולל קנדה, אז נכנסו לי ללב גם רוק ובלוז דרומי ודברים אחרים. לבקשתו של יורם רותם מגלי צה"ל, הקלטנו עם טנגו קאבר, עיבוד רגאיי לשיר שאריק שר עם גאולה נוני ב'סלאח שבתי', 'לי ולך', שפגע לי בול בילדות. כמה אהבתי את השיר הזה. אבל כשהתנגנו שירים שלי ברדיו ואנשים אמרו וכתבו שהם 'אמריקה', קלטתי שהברכה שלי היא אולי גם הקללה שלי. שאין מספיק חומוס בשירים, כמו אצל להקת בנזין למשל. להבדיל".

בהופעה בפסטיבל תל אביב ביצע שביב גם משירי טנגו, "הלהקה שלא הייתה", לדבריו, אף על פי שהוכתרה כלהקת השנה במצעדים של רשת ג' וגלי צה"ל ב-1985. "תמונת העטיפה המוצלחת של האלבום הראשון מתוך שניים נצרבה בתודעה בשוגג, וכך אנשים חיו בהנחה שגויה שהייתה להקה. ולא הייתה". במקום שתי הצלעות המקוריות, ז'אן פול זימבריס ונאור דיין, הצטרפו אליו נגן הקונטרבס אלעד מוסקטל והמתופף יניב לובן, ש"אותו מצאתי אחרי שהמתופף הקודם הצליח לאבד את הגיג". "אני מאוד נהנה להתמסר למקצוענות של אחרים", הוא אומר. "השניים צעירים ממני בהרבה. טוב, זאת לא חוכמה, אני מתושלח. אין בינינו פאסון, אני מנחיל את רצוני בלי להיות דיקטטור, לא משגע אותם, ואנחנו פשוט מנגנים ולא מבלבלים ת'מוח. אם כל הכיף הזה עובר לקהל, זה שכרי ויהיה לו המשך".

יש סיכוי גבוה, מזהיר שביב, שהוא יבכה מהתרגשות בהופעה ואחריה. "אתה לא מאמין עד כמה אני בוכה, כמעט כל יום ומכל הדברים הנכונים. אני עולה על גדותיי ומברך על המנגנון הזה, שהוא כמו מרזב פלאים. אשריי שבורכתי בו. כמו ילד קטן או ילדה קטנה. תן לי סיבה נכונה, ואני מיד דומע".

אם כבר דמעות, אתה בדיכאון מתוצאות הבחירות?

"אין לי זמן לדיכאון הזה. יש כל כך הרבה דיכאונות אחרים להתבשם בהם. דווקא קיבלנו אינדיקציה מספקת לכך שיש עם רב שדורש התפכחות ואיזושהי חזרה לסדר, עם פחות היסטריה ופחות טרלול. אני לא ממהר להיות אופטימי, כי אופטימיות הפכה למילה כמו קינואה או יוגה, ולאויבת הגדולה ביותר של השפיות. אז בואו פשוט נעמוד באור ונהיה מוארים קצת, במקום להתכווץ בחשיכה".

הוא מדבר לעצמו בקול לפעמים, "אבל עדיין לא בקטע תמהוני אלא כדי לפקס את עצמי על מטלות וכו'. באוטו בפקק למשל זה זמן מצוין לדבר עם עצמך וגם להקשיב לעצמך. זה לוקסוס שיש לי עכשיו כשאני לבד, אחרי שנים שחייתי במשפחות גדולות, שם לועגים לך גם על דברים פחותים מאלה".

אתה אוהב את הקול שלך?

"אני מקבל אותו. זה מה שיש. אני שומע לפעמים הקלטות ישנות מאוד שלי, היסטוריות, ויש חדווה קטנה כזאת בלא להתבאס מהן. שפר עליי גורלי. אני עומד מאחורי הדברים שלי בשמחה. הנה פה הייתי נאיבי, ושם שרתי עם ר' מתגלגלת שלפעמים נופלת עליי עד היום, כמו בהופעות שאני שר את 'כשאור דולק בחלונך', שהאוזן שלי גדלה עליו".

"השתתפתי בסלון תרבות כזה בשבת בצהריים בבית נאה בעיר, אצל משפחה מבוססת ומקושרת היטב. אמנים עומדים בתור כדי להשתתף באירועים האלה, חינם אין כסף. מי לא היה שם? השגריר הוויאטנמי החדש, רוני סומק, אביגדור פלדמן וזמרות אופרה וסופרים ומשוררות. מטר מהאף שלי ישב אהוד ברק. ראיתי וחשתי כל זיע וניד בפניו. הוא פסנתרן בעל הכשרה קלאסית וההתבוננות שלו בי הייתה אישית לוחצת. שפכתי את עצמי שם עם גיטרה קלאסית, עם ורסיות מפורקות ושונות של 'אל תעזבי את תל אביב' ושיר ההמשך, "בינתיים'. שכחתי בהתחלה להסיר את משקפי השמש ואמרתי לנוכחים, מאה איש בערך, שהעתיד כל כך מזהיר שהסתנוורתי ממנו. אהוד ברק ניגש אליי בסוף ההופעה, לחץ את ידי וכמעט שבר אותה מרוב שהוא חזק. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי: שמע, אתה באמת גדול. כאילו נתן לי אישור להמשיך לעשות את מה שאני עושה. אני מאוד מעריך אותו, וזה היה חשוב לי".

"היה אמור להיות באותו אירוע המעבד והמנצח לסלו רוט, סבא של פיטר, יהודי צעיר בן 106. בסוף נבצר ממנו להגיע, אבל אני זוכר את עצמי כילד ביפו נאחז בסורגי החלון ומציץ לחזרות של מקהלת צדיקוב. לסלו היה המנצח ואבא של פיטר, פול, ניגן באס. השתתפתי כצמד בתוכנית הכשרונות 'תשואות ראשונות' ברדיו עם בן כיתתי אברם מונציג עליו השלום, שהיה אקורדיוניסט. זכינו להכרה ולהוד והדר. המורה לזמרה הייתה הבת של ראש עירית חולון ועודדה אותנו להופיע באירועים ממלכתיים. בגיל 13 נחתתי בלהקת 'הגנרלים', הופענו קבוע באולם ענק במלון הילטון, במסגרת ערבי ראיונות. ניגנתי חמישה ערבים בשבוע וקיבלתי 35 לירות להופעה. היו לי סטיפות של כסף בכל כיס של הג'ינס, זה היה מטורף. אבא שלי ראה כי טוב וקנה לי גיטרה ותופים וטייפ רקורדר של סוני בהון עתק".

שביב ניגן גם עם צביקה פיק בשיאו ואמר לאפרים שמיר, שהקפיד לזלזל בפיק, שממש אין מה לזלזל. הוא כתב שיר ("במסגרת התערבות עם חבר") לאייל גולן, שהוכתר לזמר הלאומי עוד בחייו של אריק איינשטיין, כשהמדינה שינתה פניה וטעמיה.

אז איך הוא מסכם את 74 השנים הראשונות שלו? שביב משיב בכובד ראש, ומתייחס במרומז ובזהירות גם לפרידתו הכואבת מאשתו השנייה ואם שלוש בנותיו הנוספות, מיקה קרני. פרידה שעדיין מהדהדת בחיי המשפחה וממשיכה להתברר בבתי המשפט. "אני לא מפסיק ללמוד, הסקרנות הורגת אותי, כמו ילד בן 14, ואני לא יודע שובע. ככל שאני משקיע בעצמי יותר זה מניב לי יותר פירות. אני מרגיש שהיום אני הבנאדם שטוב היה לו הייתי כל ימות חיי. סוף סוף הגעתי למקום הנכון שלי. תמיד הלכתי אנגז'ה עם האמת, אבל עכשיו גם אין בי כעס מיותר".

"משוכות נפערות בדרכי ואני פוחד ליפול פנימה. והיו קורונה ומלחמות וזעזועי נפש פרטיים. אבל אני ממש לא שטוף תאוות נקם, ולעולם לא אקלל בשיר אהובה לשעבר, כמו שעשה למשל אביתר בנאי. אני לא שם. מקור השמחה הגדולה ביותר בחיי היה למקור העצב הגדול ביותר, אבל אני יודע שדברים יסתדרו, והחיים יכתבו את הסוף הטוב של ספרי, שבלעדיו אין ספר. הספר יהיה המצבה של חיי, ולא איזו אבן. בנותיי תוכלנה תמיד לקרוא בו ולדעת את האמת. והאמת היא כולה אהבה ועוד אהבה ורק אהבה".